מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי להתאים לאנשים משקפיים בחנות של אבא שלי,

גם כשבקושי עברתי את גובה הדלפק. עברו 30 שנה מאז ולמדתי המון דברים  חוץ מלהתאים בין אנשים ומשקפיים. למדתי להתאים את המספר הכי מדויק, והכי מדויק זה ללמוד בהדסה, אז למדתי בהדסה 4 שנים. 
בסוף קיבלתי תואר וגם הפכתי אמא. 

עבדתי בחנות הקטנה והמטריפה של אבא, ואז עבדתי ברשת קטנה ואחר כך גם ברשת גדולה.
בכל מקום צברתי המון קילומטרים של נכון ולא נכון, של להבין אנשים מסוגים שונים, ובסוף הבנתי שאני כבר לגמרי מעל הדלפק והגיע הזמן שאפתח את המקום שלי. כך נולדה אופטימור...

את הדלפק כבר כיוונתי לגובה הנכון, לפי העיניים של שני הבנים שלי ואני מודה שמה שגורם לי אושר,

הוא לשמוע אנחת רווחה או קריאת התפעלות כשאני מתקנת ראיה לאנשים.
כמו לראות חיוך על פניו של ילד בן 5 כשאני שמה עדשות בתוך מסגרת הבדיקה והוא רואה, סוף סוף רואה,

או לשמוע את אנחת הרווחה והחלקת קמטי המאמץ סביב העיניים, אצל סבתא צעירה שקשה לה לקרוא: 

"או!! עכשיו רואים!" זה המשפט האהוב עלי.

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

אני חובבת אתגרים. 
כל פעם כשאני שומעת את המשפט המיואש "אף אחד לא מצליח לפתור לי את הבעיה, הייתי כבר אצל כל המומחים", או-אז אני מחככת ידיים בהנאה, מבקשת לשבת על כיסא הבדיקה, ומממשת את הפוטנציאל האמיתי של כל המחשוב והמכשור שנמצא בקליניקה. ואני לא מתייאשת, בסבלנות אין קץ מנסה לפתור בעיות מורכבות וכשאני מצליחה, אני מדלגת הביתה עם לב מפרפר מרוב אושר וגאווה.

אז למה דווקא אופטומטריה? בגלל זה. בדיוק בגלל זה.

ועוד משהו קטן. 

אם פעם יגידו לי אנשים שאני לא מכירה, מה את עושה פה גברת? ומה המטרה?
הדבר היחיד שחשוב לי שידעו עליי כולם, שהגשמתי חלום שעוזר לראות יותר טוב ת'עולם.